בכל שנה ביום השואה

בכל שנה כשמגיע יום השואה, אני מדליקה נר נשמה, מתלבטת היכן אהיה בטקס, מכינה חולצה לבנה, מחליטה איזה סרט אראה ובעיקר – מפנה מקום במחשבות לזכרה של אמי.

אמי, יהודית למשפחת זוארץ ז"ל הייתה ניצולת מחנה ריכוז ג'אדו, מחנה אשר הוקם במדינת לוב במאי 1942 על ידי השלטון האיטלקי. המחנה שימש כמחנה עבודה ואסיריו הועסקו בעבודות כפייה, לג'אדו הועברו 2600 יהודים מתוכם מתו 562 מרעב, מחלות ומעינויים.

בכל שנה כשמגיע היום עולים בי זיכרונות חמים ובהם תמונתה של אמי מציעה ממאכליה לכל מי שבסביבתה, קבוצות של אנשים היו נהנות ממאכליה הטובים שנעשו מאהבה רבה ולכך הצטרפו בהנאה רבה החתולים, הכלבים הנטושים והציפורים שהגיעו ללחם שנשאר.

כשאבי ושאר בני המשפחה היו מעירים לה "אמא את מגזימה", אמי הייתה עונה – "אף אחד לא ידע לעולם מה זה רעב אמיתי, כמו שאני ידעתי בג'אדו". ומאז – משפט זה תמיד מהדהד בראשי ומלווה אותי.

אני מודה לאל שלא ידעתי לעולם מהו רעב אמיתי, כמו שהיא חוותה וידעה היטב.

ככל שחולפות השנים אני מוצאת את עצמי כמוה בדיוק – אוהבת לארח אנשים ומאכילה גם את בעלי החיים סביבי. תמונת דמותה ובעיקר פניה עולים בזיכרוני .

הזיכרון שלה הופך להיות יותר ויותר מוחשי ובעיקר בימי שישי, בבוקר מוקדם כאשר אני מכינה את הקוסקוס לפי המתכון שלה לאט לאט, בעדינות ובהרבה געגוע…..