נטע ביתי הקטנה

רבים שאלו אותי השבוע, אם אני לא דואגת שהיא טסה? ואני עניתי שאני סומכת עליה. ניסיתי להבין מהיכן הביטחון הזה שיש לי בה והבנתי שכל מה שאני גאה בנטע זה בעצם התרמיל שהיא יוצאת איתו לדרך.

מצרפת קטע מהמכתב שכתבתי לה לדרך;

"את לא מהמחכים/נתקעים – זה לא אומר שאת נחפזת או אימפולסיבית, הכוונה היא, את לא נתקעת על אנשים, או דברים, או מצבים. את קמה וממשיכה הלאה, גם אם לעזוב כואב לך, גם אם לא בא לך, גם אם אין לך כח, גם אם כולם נשארים, את לא!! את לא מאלו שממתינים ללא נודע. זה לא אומר שאת מוותרת, אבל איפה שאת מבינה שמזיק לך, לא עושה לך טוב, מיותר לך את ממשיכה הלאה.

"…כי שם רק מחכים.

מחכים לרכבת, לגשם, לקור,

מחכים בישיבה או עומדים בתור,

מחכים למכתב, מחכים לבשורה,

מחכים שתצמח על ראשם שערה,

מחכים ל"כן" מחכים ל"לא",

כל אחד מחכה לעניין שלו

לא!

זה לא בשבילך!

אתה לא תחכה.

תתחמק די מהר,

ותמצא מקומות

מוזיקליים יותר"

דר׳ סוס.

בע"ה תהני מלא ותחזרי אלינו בשלום

אוהבת אמא