אנשים עם צרכים מיוחדים

״עכשיו אני יכולה למות״,

כך אמרה אימי שבוע לפני מותה, "עכשיו אני יכולה למות בשקט, רובי נמצא במוסד טוב" וסיכמה מסע הורי מאתגר ומעורר השראה לילד עם צרכים מיוחדים, לאורך עשרות שנים. רובי אחי הבכור נולד לפני 60 שנים עם פיגור שכלי קשה כתוצאה מתאונת לידה.

רובי נולד בתקופה שאימי האמיצה טיילה איתו ברחוב, ונשים בהריון נחרדו וירקו "טפו טפו" לתוך חולצה על החזה.

רובי נולד בתקופה שהאשימו את אמא שלי בגנטיקה מקולקלת, אפילו שהיא לא.

רובי נולד בתקופה שבגיל 11 עובדת סוציאלית המליצה להוציאו מהבית כי "הוא לא בריא לילדים הקטנים" ובכך גזרה את גורלו (ובמידה מסוימת גם את גורלנו) לעבור בין מוסדות מכים, מרעיבים, משפילים ובדרך כלל מרוחקים ובקצה אזור תעשייה.

אבל הורי המסורים, נסעו כל שבוע באוטובוסים ובטרמפים לבקר את רובי.

ואז הם קנו אוטו וגם אנחנו האחים היינו נוסעים כל שבוע לטיול, לראות את רובי.

ואם היה חשד כי עשינו משהו לא טוב נאלצנו לעמוד מול ההורים ולהישבע ברובי.

וכאשר רובי בא לבקר בחגים ובחופשות הייתה הוראה שכאשר באים חברים אז שנשב גם עם רובי והוא מתנדנד מצד לצד, נושך את הידיים וצועק, אבל אהוב ומחובק על ידי כל החברים שלנו, כי אין ילדים רעים, יש חינוך לא טוב!

הורי לימדו אותנו ללא מילים גבוהות ומתוחכמות מהי אהבה וקבלה ללא תנאי של אנשים עם צרכים מיוחדים.

מוקדש באהבה והערכה רבה להורים ולאחים של ילדים עם צרכים מיוחדים.

בתמונה אבא שלי היקר יחזקאל ואחי רובי המלאך בביקור השבועי.